פעמיים בחיי הצבעתי בבחירות נתניהו: פעם ב29.5.96, בפתק צהוב, ופעם ב17.3.15, בפתק מחל לבן. פעמיים מאותה הסיבה.

בפעם הראשונה שכבתי על אלונקה. זה היה היום השני של הטירונות בניצנים, ואני חטפתי צהבת. בן 26, אב לשניים, עם סקביאס וצהבת נישאתי בידי ארבעה צוערים אל הקלפי הצבאית, שלשלתי פתק נתניהו ופתק ג' ושלשלתי באופן כללי ומשם לברזילי באשקלון והביתה. הטירונות נפסלה. יצאתי שוב כעבור שנים אחדות. אני זוכר שהייתי מטושטש מהלם הטירונות, מהצהבת ומהתרופות. עניין את הסבתא שלי מי יזכה בבחירות ומי ירכיב את הממשלה, ובכל זאת, מבעד לערפל המטשטש דאגתי שיקחו אותי לקלפי כדי להביע שני רגשות שהיו משותפים במאי ההוא לעוד 1,501,023 ישראלים: עלבון וזעם נוראיים.

העלבון והזעם ניצחו אז בגדול. הנתון הכי דרמטי בקשר לרצח רבין הנורא ב95, הוא זה שמאתיים ימים בלבד אחרי הרצח, בעוד הארץ מדממת ושרויה בהלם, מי שזכה בבחירות -אישיות!- לראשות הממשלה היה בנימין נתניהו. "המסית". זה שעמד במרפסת ההיא. אותי הנתון הזה לא מפסיק להדהים. שווה לו רק העובדה המהממת שצ'רצ'יל הפסיד את הבחירות בבריטניה ביולי 1945, חודשיים לאחר כניעת גרמניה בפני בעלות הברית. הרציתי השבוע בפני מאות חיילים צעירים בבסיס, תיארתי להם את ימי הרצח ואלה שבאו אחריו, סיפרתי להם שבמאי 96 היו בחירות אישיות ושאלתי אותם מי לדעתם ניצח בבחירות וכולם, כאיש אחד צעקו: "פרס!". הם כנראה נרדמו בחדר התינוקות בערב. מייד אחרי המדגם. לא נכון ילדים. נתניהו ניצח.

בפעם השניה, ב2015, לא חטפתי צהבת. סתם חטפתי ג'ננה. אלה היו מבחינתי בחירות מעניינות. רציתי אמנם בכל ליבי שנתניהו יהיה ראש הממשלה ולא המועמד שנגדו (אני מהקומץ שחושב שהוא ראש ממשלה לא רע), אבל ממש לא הייתי חייב להצביע לליכוד. הרבה יותר הגיוני היה להצביע עבור חבריי בבית היהודי, לכבד את אבא ואמא ולהצביע אגודה, להצביע ללפיד בשם האהבה האישית – ובכל זאת, ב7:30 בבוקר התייצבתי בגימנסיה רחביה והצבעתי לליכוד. ללא ספק קל, אפילו.

אני רק בן אדם, ובמו ידיכם דחקתם אותי אל הפינה הזו. המקהלה, V15, "זה או אנחנו או הוא", "קרקע חינם לדירה משלך", נו, אתם יודעים. לא צריך לפרט. והחומר, החומר היה בדיוק אותו חומר. שקרי, מניפולטיבי, מרושע. אותו מיץ-מרה דוחה של "הלכה לי המדינה", אותו כיוון מתוזמן של כל החיצים לכיוון אחד, אותה בחירה לא לגיטימית בבובה אחת שבה יינעצו כל המחטים, אותה הסתה והפחדה. חזרתי אחורה השבוע כששוב פורסם בפייסבוק הסרטון שמופץ על ידי שלום עכשיו ובו רבין מתראיין לשיפר-יערי-דקל במוקד ומדבר במגומגם על ההסתה של נתניהו ורגע אחרי זה סרטון ותיק של נתניהו תוקף בקול גדול את הקריאות נגד רבין.

אז גם ב2015 הלכתי והצבעתי ליכוד ואתם קיבלתם את שלכם: קדנציה שלישית. וכפי שזה נראה היום, יבואו גם רביעית וחמישית.

ומה שהכי יפה ומר הוא, שההאשמה הכי מהדהדת כנגד נתניהו לאורך כל השנים האלה, היא ההסתה. כמה הוא מסית. נגד כולם הוא מסית. וכששואלים איך זה שכנגד כל הסיכויים הוא ניצח את הבחירות, משיבים מייד: רק בזכות ההסתה. אז האמת העגומה היא שזה נכון: כל מי ששואל את עצמו בימים אלה איך זה שבנימין נתניהו מתקדם בצעדי ענק אל עבר התואר ראש הממשלה הותיק ביותר בישראל, איך זה שכבר 12 שנה איש אינו מצליח לתפוס את מקומו, איך זה שכבר 21 שנה הוא הווינר היחידי בסביבה, שישיב לעצמו את התשובה הפשוטה: רק בזכות ההסתה. נגדו.

פורסם בדף הרשת החברתית של קובי אריאלי